מה זה קעקוע: ציור עם סטיגמה שלילית, ביטוי עצמי, השתייכות לקבוצה או סתם מבחן אומץ?
האמת היא שכל אחד רואה בזה משהו אחר - סתם לפוזה, משמעויות אישיות או עניין אמנותי, הכול הולך. אבל היום זאת לא חכמה, אם לפני יותר מחמישים שנה עשית קעקוע, זה משהו אחר לגמרי - בעיקר אם היית אישה (אז גם היו לך ביצים). אם עד היום הסטיגמה על קעקועים לא משתחררת, אז מה היה אז? נותר לי רק להסיק שבתמונות ההיסטוריות הללו מככבות נשים שלא היה להן מה להפסיד - כאלה שגם ככה חיו בשולי החברה, מה שהעניק להן את החופש לעשות מה שבא להן. או שאולי.. הדמיון הספרותי שלי משתולל?

נסענו לברצלונה למעין ירח דבש מאוחר. תחילת אפריל, מזג האויר היה מדהים - אביבי חמים. מיד כשירדנו מהמטוס הבחנתי שמשהו באדמה של המקום הזה, מזכיר לי את ישראל; אותה צמחייה, אותו אקלים ואותו חום אופייני. האמת, קצת התבאסתי. חלק מתפיסת חו"ל אצלי היא תחושת הקור שמקפיא לי את הלחיים מיד כשיורדים מהמטוס.

מתחילים את הטיסה בטי שירט ומסיימים אותה במעיל.

זאת הפעם הראשונה שלי בברצלונה, בירת קטלוניה. פעם ראשונה באזור של ספרד. עיר יפה ברצלונה, בניינים מדהימים בכל מקום, המוני אנשים, רעשים וחנויות מטריפות. עם כל אלה, לא נטרפתי עליה בכלל. אני לא יכולה להסביר את זה כמו שלא ניתן להסביר אהבה - היא לא עשתה לי את זה (זה לא את, זו אני). היה לנו כיף וטיילנו בה מבוקר עד ערב, אבל הלב שלי לא החסיר פעימה - לא התאהב.

בכל זאת, אר נובו יש שם בשפע והמצלמה שלי היתה שם כדי לתפוס כמה בניינים חינניים:

אלפונס מוכה, הוא אמן האר נובו האהוב עלי במיוחד. הבניין הזה הזכיר לי את סדרת העונות שלו בה כל אשה מאופיינת באחת מעונות השנה - אבל זה לא באמת שלו..

ולסיום, לברצלונה נוסעים כדי לראות את הבניינים של אנטוני גאודי. לקאזה באלטו (בתמונה) צריך לשלם בסביבות ה-18 יורו כדי להיכנס, אז אנחנו הסתפקנו בכמה תמונות מבחוץ. בכל זאת, הרגליים שלנו היו גמורות כבר מכל העיר הזאת. הספיק לנו לשבת שפוכים על שפת המדרכה ולבהות בשני הבניינים ההזויים האלה שניצבים האחד ליד השני.

אם לומר את האמת - אין לנו באמת פינת אוכל. אנחנו שני אנשים שאוכלים מול הטלויזיה וטוב לנו עם זה. פינת האוכל משמשת אותנו, או יותר נכון - אותי, כפינת מחשב. את השולחן המוזר הזה קלטתי בחוץ - ההורים של בעלי הפכו אותו לשולחן מרפסת ולי נראה שהוא ייהרס שם די מהר. לפינת אוכל מאוד רציתי שולחן לבן עגול עם כיסאות סבנטיז אדומים, אבל מה לא עושים למען החיסכון...

אז צבעתי את השולחן בצהוב, או לפחות ככה חשבתי. התחשק לי להשתולל עם צהוב ממש וכנראה שהתבלבלתי בחנות כי מה שיצא לי דומה יותר לבז' מטונף. באסה, אבל ככה זה עם צבעים אז אם אין סיכוי שאני אתקן את זה (ואין סיכוי כזה) אז אני אשכנע את עצמי שזה יפה - אופטימית או לא?

נדלקתי על טרנד חדש ישן - תליית צלחות על הקיר. במחשבה ראשונה זה מזכיר את הדודות האלה ששומרות צלחת מעופשת על כל טיול שהן עשו. בדרך כלל הן תלויות על קיר עם "שפריץ" משנות השמונים, מעט אבק והצלחות עצמן מסגירות יפה מאוד מאיפה הן באו: תחנת רוח מהולנד, רקדנית פלמנקו מספרד ומגדל אייפל, כמה מפתיע.. מצרפת.

אז לא עוד. מעכשיו צלחות מדליקות בסגנונות מגוונים - אני מתכננת כבר על איזה אוסף משלי...

הנה כמה תמונות עם לינקים מהאתרים מהם הן נלקחו:

אני לא נוהגת לפרסם מוצרים מעור אמיתי, כמו שאני לא קונה אותם. בכל זאת, קבלו הצצה לכרזות של חברת כבכבים שבדית - אני רוצה להיראות בדיוק כמו בתמונה!